זמן שמערכת היחסים בין הרשויות המקומיות לממשלה הולכת ומסתבכת, תקציבי מדינה נבלמים, וחוסר הוודאות הפוליטית הופך לשגרה – התאגידים העירוניים הופכים בשקט לגוף היציב ביותר בתוך המערכת העירונית. הם אולי לא מקבלים כותרות, אבל בשורה התחתונה: זו הזרוע שמאפשרת לרשויות לגדול גם כשאף אחד לא פותח להן את הברז.
לפי נתוני משרד הפנים, פועלים היום בישראל יותר מ-600 תאגידים עירוניים. חלקם מחזיקים מניות זעומות, חלקם עוסקים בניהול תאגידי מים וביוב, אך חלק מהם – אלה שמזהים הזדמנות ומבינים את המשחק הופכים בפועל לחברת פיתוח עירונית שמייצרת הכנסות, תשתיות, נכסים מניבים ויציבות ארוכת טווח.
בענף שבו כל שקל נספר וכל החלטה תלויה באישור ממשלתי, היכולת לפעול במודל עסקי ולא במודל תקציבי משנה את כללי המשחק.
בנקודה הזאת מתחיל ההבדל בין תאגיד עירוני “רגיל” לבין תאגיד שמזיז עיר קדימה. רשות מקומית, גם אם תרצה, לא יכולה באמת לפעול כמו גוף עסקי. היא כבולה לתקציב שנתי, רגולציה מחמירה, ומנגנונים של שירות ציבורי. תאגיד עירוני, לעומתה, יכול לייצר הכנסות שאינן מבוססות ארנונה, לבנות תכניות רווח והפסד לטווח ארוך, להקים שיתופי פעולה עם המגזר הפרטי ולהפוך יוזמות כלכליות לנכסים עירוניים.
כשבוחנים את התאגידים שמצליחים באמת, מתגלה דפוס ברור: הם עובדים כמו חברות עסקיות רק עם זיקה ציבורית.
הסיפור מתחיל קודם כל בתפיסה. תאגיד שלא מגדיר את עצמו כגוף עסקי – לא יהיה כזה. ההבדל בין שני סוגי התאגידים בישראל חד: יש תאגידים שהוקמו כדי לסמן וי על דרישת משרד הפנים, ויש תאגידים שהבינו שהם הדרך היחידה לגיוון הכנסות ולצמצום התלות בממשלה.
אצל אלה שמצליחים חוזר אותו עיקרון. ראשית, יכולת לעבוד במטרות רווח. לא תוספת שולית לתקציב – אלא תכנית עסקית. הם רואים את העיר כסינרגיה של נדל”ן, תשתיות, התחדשות, רכוש ציבורי ומסחר – ומבינים שאפשר להניב תועלת מכל אחד מהם.
שנית, היכולת לייצר הכנסות שלא מבוססות ארנונה. הרווח מגיע מניהול נכסים, מיזמי BOT, השבחות קרקע, חניונים, שירותים עירוניים, ופרויקטים שלא דורשים מהתושב הוצאה נוספת.
שלישית, היכולת למדוד תועלת ציבורית לצד רווח. תאגיד עירוני אינו עוד חברה עסקית. הוא יכול להרשות לעצמו להקים פרויקטים שמייצרים גם תשואה חברתית כמו מבנים משולבים של ציבור ומסחר או פרויקטי תשתית שמאפשרים איכות חיים גבוהה יותר.
רביעית, תאגיד יכול לקחת סיכונים שהרשות לא תיקח. לא מדובר על סיכון מסוכן, אלא על סיכון מחושב: נקודות טעינה לרכבים חשמליים, מאגרי אנרגיה, מרכזים לוגיסטיים, הקמה ותפעול של מתקנים עירוניים. היכולת לפעול מחוץ למנגנוני הרשות מאפשרת לו גמישות שבסופו של דבר משרתת את העיר.
וחמישית, שותפויות עם המגזר הפרטי תוך שמירת שליטה ציבורית. המגזר הפרטי מביא מימון וידע, והרשות מביאה ודאות תכנונית ונכסים. זה מודל שמייצר תשואה גבוהה בלי להגדיל את התקציב הרשותי.
המצב הכלכלי בישראל דוחף את התאגידים קדימה. העשור האחרון מלמד את הרשויות שיעור חשוב: מי שתלויה בתקציבי מדינה – חיה במשבר תמידי. החלפות ממשלה, עיכובים בחוק ההסדרים, שינויים פוליטיים – כולם משפיעים ישירות על קצב הפיתוח העירוני. תאגיד עירוני, לעומת זאת, פועל באזור יציב יותר, שלא תלוי בתקציב ממשלתי או בהחלטות של משרד כזה או אחר.
זה מה שמאפשר לתאגיד להקים מקורות הכנסה מגוונים, להחזיק נכסים שמייצרים תשואה, לפתח מיזמים, וליצור רצף תכנוני-תפעולי שממשיך לפעול גם כשיש חילופי שלטון ברשות עצמה.
ובכל זאת, מעט תאגידים מצליחים באמת. וזה לא בגלל כסף, גודל עיר, או משאבים. הסיבה המרכזית היא תפיסת התפקיד. תאגיד שנתפס כ”חברת ניהול” לא יממש את הפוטנציאל שלו. תאגיד שעובד כמו חברה כלכלית לכל דבר יוביל עיר קדימה.
מה שמבדיל בין השניים הוא הנהלה שחושבת במונחים עסקיים, דירקטוריון שמתנהל כמו דירקטוריון אמיתי, יכולת קבלת החלטות מהירה, תכנית עסקית רב-שנתית, ותפיסה של העיר כנכס ולא כמערכת בירוקרטית.
מפת הדרכים של תאגיד חזק נשענת על מודל עקבי: פיתוח נדל”ן עירוני, הכשרת קרקעות, ניהול נכסים מניבים, תפעול פרויקטי BOT ו–PPP, הפעלת שירותים עירוניים, הקמת תשתיות וחדשנות אנרגטית. אלו ההזדמנויות שמאפשרות לעיר לצמוח כלכלית בלי לגעת בארנונה.
העיר מרוויחה התושב מרוויח והתאגיד מייצר יציבות תקציבית שמעט גופים עירוניים מסוגלים לייצר.
במובן הזה, תאגיד עירוני חזק לא רק מפתח את העיר, אלא מאפשר לה לשלוט בגורלה. פחות תלות בתקציבי מדינה, יותר יכולת ליזום, מערך הכנסות יציב, וניהול נכסים שמייצרים ערך ולא רק עלויות.
תאגיד חזק מוריד עומס מהרשות לא מוסיף. הוא מצמצם בירוקרטיה, מפנה זמן ניהולי, מציע פתרונות שלא דורשים מעורבות יומיומית של מחלקות עירוניות, ומאפשר לדרג הניהולי לעסוק במדיניות ולא רק בתפעול.
ובסופו של יום, זה המסר המרכזי: התאגידים העירוניים הם כבר לא שחקן משני. הם שכבת הניהול הכלכלית שמחזיקה את יציבות הרשויות בעשור הקרוב. השאלה איננה האם תאגיד עירוני הוא “דלת אחורית” אלא איך בונים תאגיד שמייצר צמיחה אמתית, מרחיב את הכלכלה העירונית, ומאפשר לרשות להתנהל מתוך עצמאות ולא מתוך תלות.
זו המשימה של השלטון המקומי. וגם ההזדמנות הגדולה ביותר שלו.
