בשנים האחרונות קשה להתעלם מהפער שמתרחב בין מה שהמערכת הציבורית בישראל מסוגלת לתת לבין מה שאזרחים מצפים לקבל. זה לא עניין של רצון רע, אלא של מבנה ישן שפשוט לא עומד יותר בקצב. כל מי שנכנס היום למבנה ציבור חדש בית ספר, מרכז קהילתי, מרפאה – מזהה תוך כמה שנים את אותה תופעה שחוזרת על עצמה: קירות שמתבלים מהר מדי, מערכות שלא מתוחזקות כמו שצריך, פרטים קטנים שנשכחו בתכנון והופכים בקלות לבעיות יקרות. הכול מתמזג לבעיה אחת עמוקה יותר: רשויות מקומיות כבר לא מסוגלות להקים ולהפעיל נכסים מורכבים במודל הישן.
בעולם כבר פתרו את זה מזמן. ברגע שהבינו שבנייה ותפעול של נכסים ציבוריים דורשים ידע שלא נמצא בצד הציבורי, נולד מודל PPP שותפות ציבורית־פרטית שנותנת לכל צד לעשות את מה שהוא טוב בו באמת. הרעיון פשוט כמעט עד כאב: הציבור מביא קרקע ורגולציה ויציבות, הפרטי מביא הון, ביצוע, תפעול ויעילות. שילוב אינטרסים במקום קונפליקט. בעולם זה רגיל כמו אספלט בכביש מהיר. בישראל? עדיין מתייחסים לזה כאילו מדובר באירוע חריג.
הפרדוקס הישראלי צורם. מצד אחד, כולם מבינים שהשיטה הקיימת לא עובדת. מצד שני, רשויות חוששות להכניס שותף חזק למשחק. הן חוששות מאיבוד שליטה, מתלות, מהלך שלא מכירים. אבל האמת הפשוטה היא כזו: ההימנעות מהשינוי מסוכנת יותר מהשינוי עצמו. כי במציאות הנוכחית, ככל שהשנים עוברות, ההבדל בין מה שהעיר זקוקה לו לבין מה שהרשות מסוגלת להוציא לפועל רק גדל.
כשבוחנים את זה לעומק רואים שהציבור לא באמת מתעניין במודלים. תושב רוצה להגיע למבנה שעובד. בלי נזילות. בלי זמני תגובה של שבועיים. בלי מערכת מיזוג שנכבת באמצע יולי. PPP יוצר את המציאות הזו בדיוק כי מי שבונה את הנכס יודע שהוא גם זה שיתחזק אותו עשרים שנה קדימה. אין יותר פיתוי להוזיל בחומרים. אין אינטרס לסיים מהר ולברוח. כל טעות היא על חשבון הפרטי לא על חשבון העירייה. ולכן האיכות עולה, והאחריות ברורה.
אבל לצד זה צריך לומר את האמת: PPP הוא לא קסם. הוא יכול להצליח spectacularly והוא יכול גם להתפוצץ. חוזי PPP הם מפלצות חוזיות ארוכות, רוויות מנגנונים שנכתבים על ידי מיטב היועצים והבנקים. רשויות קטנות פשוט לא מסוגלות להתמודד לבד מול חוזים כאלה. הן גם עלולות למצוא את עצמן תלויות בחברה פרטית אחת לעשרים שנה קדימה – תלות שעלולה להיות מסוכנת אם אותה חברה תיקלע לקשיים. וזה לפני שהזכרנו את תנודות השוק: ריביות, ביטוחים, עלויות חומרים. כל שינוי כזה יכול להפוך פרויקט שהיה רווחי לעול כבד.
גם למשקיעים יש נקודת מבט מורכבת. מצד אחד, פרויקט PPP יכול להיות מנוע צמיחה יציב, עם תזרים קבוע, ביטחון גבוה, והחזרי השקעה מדודים. מצד שני, בישראל קשה לסמוך על יציבות רגולטורית. פוליטיקה משתנה, חוקים משתנים, ועדות מאשרות ומערערות. הפרטי לא אוהב הפתעות, והמערכת הציבורית מלאה בהפתעות. ולכן המגזר הפרטי ניגש למכרזי PPP בזהירות רבה. לפעמים יתר מדי.
ובכל זאת, למרות הכול, אי אפשר להתעלם מהאמת הבלתי נמנעת: ישראל לא תוכל לעמוד בצרכים של העשור הקרוב בלי מודלים מסוג PPP. גידול אוכלוסייה מהיר, צורך במאות מבני חינוך, תחבורה, אנרגיה, בריאות – כל אלו דורשים מקצועיות שהיא מעבר ליכולות של רשות מקומית ממוצעת. השיטה הישנה כבר לא מספיקה. היא פשוט לא בנויה לעולם שבו עיר גדלה בקצב של אלפי תושבים בשנה ומערכות צריכות לעבוד 24/7.
האתגר האמיתי של PPP בישראל הוא לא השיטה אלא הפחד מהשיטה. רוב רשויות עדיין לא עברו את השינוי התפיסתי הנדרש: מרשות שבונה בעצמה, לרשות שמנהלת ביצועים. זה לא פחות ממהפכה תרבותית. במקום לשלוט בכל בורג – לייצר מערכת שמודדת איכות, זמינות, רמת שירות. במקום לנהל קבלנים לנהל תוצאות. זה שינוי מהותי, שיש בו חיכוך ושיש סביבו חשדנות, אבל הוא הכרחי. הוא גם בלתי נמנע.
בסוף, השאלה האמיתית אינה האם PPP טוב או רע. השאלה היא מה האלטרנטיבה. ואם האלטרנטיבה היא להמשיך להפעיל מבנים לא מתוחזקים, לבנות פרויקטים שנמשכים שנים, ולשמור על מודל ישן שלא מספק תוצאות אז ברור שהשיטה שצריכה שינוי היא לא ה־PPP, אלא המערכת הציבורית עצמה.
הרשויות שיאמצו את השינוי מוקדם ירוויחו יותר, ייתפסו כחדשניות וכיעילות, ויצרו לתושבים תשתיות שמחזיקות שנים. הרשויות שימשיכו להיאחז בפחדים של העבר יישארו מאחור, ויחוו משברים שיכלו להימנע. העולם התקדם. התושבים השתנו. והגיע הזמן שגם השיטה תשתנה.
