בעולם היזמות יש כלל אחד פשוט: יזם פרטי לא נכנס לפרויקט אם הוא לא רואה רווח של לפחות עשרים וחמישה אחוזים. זו הדרך שבה שוק פרטי פועל, עם נוסחה ברורה של תשואה, החזר השקעה ויחס סיכון מול רווח. אבל במרחב הציבורי החוקים שונים לחלוטין. רשות מקומית לא נועדה לייצר רווח כספי אלא לייצר ערך חברתי, תרבותי וקהילתי. היא לא מודדת את עצמה בשורה התחתונה של דוח רווח והפסד, אלא בהשפעה רחבה על איכות החיים של התושבים ועל היכולת של העיר או היישוב להתפתח באופן מאוזן ובר קיימא. ובכל זאת, דווקא במרחב הציבורי – זה שבו לכאורה אין רווחים – טמון הפוטנציאל הכלכלי והניהולי הגדול ביותר של ישראל.
איציק תורג’מן, מנכ”ל ובעלים של חברת ITE שירותי הנדסה וכלכלה, מוביל בשנים האחרונות שינוי תפיסתי עמוק שמחבר בין הנדסה, כלכלה וקהילה. לדבריו, רשות מקומית חכמה יודעת לנהל את תקציביה ואת נכסיה הציבוריים בדיוק כפי שחברה עסקית מנהלת השקעות: מתוך ראייה מערכתית, הבנה של תשואה לטווח ארוך וניהול מבוקר של סיכונים. המבחן האמיתי של רשות מקומית הוא לא בכמה היא בונה אלא באיך היא חושבת על מה שהיא בונה. מבנה ציבור יכול להיות הוצאה חד־פעמית או נכס מניב – הכול תלוי בניהול ובחשיבה שעומדים מאחוריו.
הפער בין ההיגיון היזמי להיגיון הציבורי הוא נקודת המוצא להבנת הגישה שתורג’מן מוביל. יזם פרטי נדרש להציג רווח של רבע מההשקעה כדי להצדיק פרויקט. לעומתו, רשות מקומית יכולה לפעול גם כאשר הרווח הכלכלי הישיר קטן, כל עוד יש רווח ציבורי גבוה – כזה שמשפיע על איכות החיים, על השירותים העירוניים ועל החוסן הכלכלי הכולל של הקהילה. רשות חכמה תיכנס גם בפחות, הוא אומר, אם היא מבינה שהרווח הציבורי גדול פי כמה מהרווח הכלכלי, ושדווקא ממנו נולדת התשואה הכוללת.
השנים האחרונות הביאו עמן עלייה חדה בעלויות הבנייה, הקרקע וכוח האדם. המשמעות: משרדי הממשלה אינם מכסים עוד את מלוא עלות מבני הציבור. הרשויות נאלצות להשלים עשרה עד שלושים אחוזים באמצעות תקציבים עצמאיים, קרנות פיתוח או היטלי מבני ציבור.
