הניהול המשולב הזה דורש ראייה ארוכת טווח. בשנים האחרונות, עם עליית מחירי הקרקע והבנייה, ההבדל בין תכנון שמבוסס על מדיניות ותפיסה כוללת לבין תכנון שמבוסס על אילוצים הפך דרמטי. הרשויות המקומיות נאלצות להשלים מימון לתשתיות ציבוריות בדרכים יצירתיות: הלוואות, קרנות ייעודיות, היטלי פיתוח או שיתופי פעולה עם יזמים. במצב כזה כל החלטה על שימוש בקרקע צריכה לעבור דרך עדשה כלכלית מובהקת. “שטח ציבורי שלא מניב ערך הוא מותרות”, אומר תורג’מן. “שטח ציבורי שמתוכנן נכון הוא השקעה.” הוא מתאר גישה שבה השטח הציבורי נבחן לא רק לפי הצורך המיידי שהוא עונה עליו, אלא לפי התרומה המערכתית שלו. זו לא שאלה של כמה ילדים ילמדו בבית הספר שייבנה, אלא מה הערך שהמבנה הזה ייצר למרחב שסביבו.
כמה עסקים קטנים יתפתחו לידו, כמה תנועה הוא ייצור ברחוב, כמה חיבורים קהילתיים הוא יאפשר. “המדד של מבנה מניב הוא לא כמה כסף הוא מכניס, אלא כמה חיים הוא מייצר”, הוא אומר. כדי להמחיש את הרעיון, תורג’מן מתאר פרויקט מורכב במיוחד, הקמת מרכז שיקום לחיילים בשילוב מרכז שיקום לצרכים מיוחדים. מדובר בשני עולמות שונים לחלוטין, שתי אוכלוסיות שונות, תקנים שונים, צוותים שונים, אבל שתי מטרות משיקות, שיקום, חזרה לתפקוד והשתלבות בחיים. הקמה של שני מבנים נפרדים הייתה מביאה לעלויות פיתוח עצומות, גם מבחינת הנדסה וגם מבחינת תפעול, במיוחד בתא שטח מאתגר בעל שיפועים גדולים ותנאי קרקע קשים. אך כאשר בוחרים לאחד את שני המרכזים תחת קורת גג אחת, נוצרה מציאות חדשה לגמרי. “מדובר לא רק במהלך כלכלי נכון”, אומר תורג’מן, “אלא במהלך חברתי שמכפיל ערך.
ברגע שחייל בתהליך שיקום חולק את אותו מרחב עם אדם עם צרכים מיוחדים, נוצר מרחב של הכרה הדדית. הם לא נבדלים זה מזה אלא פועלים יחד, לומדים זה מזה ומייצרים ערך אמיתי.” הערך הזה מתבטא לא רק במישור החברתי אלא גם במישור הכלכלי. תפעול המבנה נעשה באופן חכם כאשר חלק מהמשתקמים משתלבים בתפעולו, אחזקת הבריכה הטיפולית, ניהול הקפטריה, תחזוקת הגינות וליווי לוגיסטי של פעילויות קהילתיות. כך הם רוכשים כישורי חיים, משיגים תעסוקה קבועה ומתחברים למעגל החיים העירוני. המבנה עצמו שפועל לאורך כל שעות היום, הופך מנכס סטטי לנכס פעיל מניב. הרשות המקומית נהנית ממבנה שמשרת לא רק את תושביה אלא את המרחב האזורי כולו. מדובר בפרויקט שממתג את העיר כחלוצה בתחום הרווחה והשיקום ומאפשר לה לגייס תקציבים נוספים ממשרדי הממשלה ומקרנות פילנתרופיות.
חברות הניהול שמפעילות את המבנה מוצאות בו מודל כלכלי סגור ובר קיימא, מבנה שמתופעל לאורך כל שעות היום, משלב מגוון שימושים ויוצר הכנסות ממקורות שונים. היתרון הגדול של פרויקט כזה אומר תורג’מן הוא בכך שהוא מצליח לשלב בין שלושת הצירים באופן טבעי. הכלכלה תומכת בקהילה, הקהילה מחזירה לכלכלה והשטח הציבורי הופך לפלטפורמה של חיים. “שטח חום כזה לא רק ממלא צורך תכנוני”, הוא אומר, “הוא הופך למוקד עירוני. מקום שאנשים רוצים להיות בו. מקום שמגדיר זהות.” תורג’מן מדגיש כי המודל הזה לא חייב להתקיים רק בפרויקטים של שיקום. העיקרון רלוונטי לכל מבנה ציבור, בית ספר, מרכז קהילתי, ספרייה, מרכז ספורט. בכל אחד מהמקרים, החוכמה היא לראות את המרחב הציבורי לא כמגרש אלא כמערכת. “כשמבנה ציבור מתפקד כחלק ממערכת רחבה של חינוך, של בריאות, של תרבות, הוא מניב ערך כלכלי. לא כי הוא גובה תשלום, אלא כי הוא מחזיק את הסביבה שלו חיה.” לדבריו, אחת הבעיות הגדולות של עולם התכנון היא הפרדה מלאכותית בין תחומים. “בישראל, תכנון ציבורי, תכנון כלכלי ותכנון חברתי עדיין מתנהלים בשלושה שולחנות שונים. זה יוצר קצרים. עיר חכמה מבינה שאין הפרדה. שטח חום הוא גם נכס חברתי וגם נכס כלכלי.” כשהוא מדבר על “נכס”, תורג’מן לא מתכוון רק לערך כספי. הוא מתכוון לערך מניב במובן הרחב: ערך תפקודי, קהילתי ותדמיתי.
“מבנה ציבור חכם לא צורך תקציב, הוא מייצר אותו”, הוא אומר. “לא דרך גבייה, אלא דרך ניהול. הוא חוסך בתחזוקה, מייצר הזדמנויות, ממתג את העיר ומחזק את הקהילה. זה רווח שמתקיים כל יום מחדש.” תפיסת העולם הזו מחייבת שינוי תרבותי אצל מקבלי ההחלטות. לא עוד תכנון שנעשה על בסיס “מה משרד זה או אחר יאשר”, אלא תכנון שמתחיל מהשאלה מה העיר רוצה להיות. עיר שלא רואה את עצמה כמערכת כלכלית חברתית אחת לא תצליח לייצר מבנים מניבים. זה מתחיל בהנהגה שמבינה ששטח ציבורי איננו החלק הריק שבין הבניינים אלא המקום שבו מתרחשת הכלכלה האמיתית של החיים.
“כשאתה מבין את זה”, אומר תורג’מן, “אתה מפסיק לחשוב במונחים של תקציב ומתחיל לחשוב במונחים של ערך. אתה לא בונה עוד מבנה, אתה בונה מערכת חיים. זו החשיבה שאני מנסה להנחיל, לחשוב כמו מנכ”ל של עיר, לא כמו קבלן של מבנים.” החזון שהוא מתאר פשוט אך עמוק, עיר שבה כל שטח חום הוא הזדמנות כלכלית, כל מבנה ציבור הוא פלטפורמה לחיים, וכל תכנון חדש מתחיל מהשאלה איך זה מחזק את המערכת, לא רק איך זה נראה על המפה. זו החשיבה החדשה של התכנון הציבורי בישראל. לא עוד תב”עות שמנוהלות כטכניקה, אלא ראייה מערכתית שמחברת בין אדם, כלכלה ומקום. עיר שמבינה זאת לא רק בונה, היא מניבה.
